עסקת שליט והפילוסופיה של המוסר
עסקת שליט מאפשרת לנו להבחין בעמדותיהם המוסריות של השותפים בדיון.
במסורת הפילוסופית נהוגה הגישה לפיה מעשה מוסרי דורש הקרבה. היחלצות מנקודת המבט הפרטית היא תנאי הכרחי לפעולה מוסרית.
שני הצדדים בדיון על עסקת שליט מוכנים לסכן חייהם של בני אדם אך בעבור מטרות שונות: בעוד שהמצדדים בעסקת שליט רואים ערך בשחרור חייל יחיד, ולכן מוכנים ליטול סיכון בו יפגעו בעתיד חיי ישראלים, גופי הימין והמתנחלים המתנגדים לעסקה מוכנים לסכן את חייהם של חיילים ואזרחים בעבור הישיבה בשטחי יהודה ושומרון (מענין לציין בהקשר הזה כי ארגון נפגעי הטרור "אלמגור", אשר עתר לבג"ץ כנגד העסקה, מורכב מפעילי ומנהיגי ימין כגון הרב דב ליאור מקרית ארבע).
לפיכך, מעבר לשיקולים ולהערכות הפרגמטיות על הסיכויים שאסירים משוחררים יחזרו לדרך הטרור, ראוי לשים לב לסולם המוסרי של המעורבים בדיון - מי מוכן להקריב בשביל החיים ומי בשביל אדמה.
מדד חלופי לתמ"ג
ארגון ה-OECD השיק בשבוע שעבר אתר חדש בנושא של מדידת איכות חיים. כחלק מהמגמה של מציאת מדד חלופי לתמ"ג, פיתחו בארגון הOECD מדד המורכב מ-11 קטגוריות (כגון רמת שביעות הרצון מהחיים, זמן פנאי, תוחלת חיים וכו'), כשהגולשים יכולים לקבוע משקולות שונים לכל קטגוריה ולפיכך לבנות מדד משלהם. כמו-כן, בסיס הנתונים של המאגר ניתן להורדה באופן חופשי, והכלכלנים מבינינו יכולים לעשות איתו עבודות נפלאות. אז מוזמנים להיכנס לאתר בכתובת הבאה ולהתחיל לשחק: http://www.oecdbetterlifeindex.org
ומי מעוניין לקרוא עוד בנושא מומלץ לקרוא את סיכום ההרצאה (doc) של נעם זוסמן ממחלקת המחקר בבנק ישראל, שניתנה בנובמבר 2010 בפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.
האבסורד שבמחאה
בשבוע שעבר התבשרנו על ילד בן 4 מאזור ירושלים שהתפרע ופצע את הגננת שלו. מסתבר שהוא התקוטט עם אחד הילדים בגן, וכאשר הגננת ניסתה להפריד היא נפצעה עד כדי כך שחטפה זעזוע מוח. מיד לאחר מכן הסתדרות המורים (שמאגדת גם את הגננות) יצאה במחאה והשביתה את לימודי הגנים למשך שעה אחת.
בין שאר התגובות שנאמרו צוטטה אחת הגננות באומרה: "לא יכול להיות שתתרחש כזו אלימות פיזית ומילולית כלפי אנשי הוראה", וכן צוטט מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, שטען כי "האלימות הגיעה כבר לגני הילדים וזה הרבה מעבר לקו האדום שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה".
יש משהו שגוי ואף צבוע במחאה הזו, שמניחה שילד בן 4 אחראי למעשיו. על אף שמבחינה חוקית אדם אחראי למעשיו החל מגיל 18, האינטואיציות שלנו לגבי אחריות של ילדים למעשיהם מתחילה קודם לכן. אם נער בן 14 יתעלל בחברו זה יראה לנו פסול מוסרית, כנראה משום שאנו מניחים שעמדה בפניו בחירה. אך ציפייה מילד בן 4 שיהיה אחראי למעשיו היא מוגזמת.
צריך לזכור שמעשה של מחאה פוליטית מניח ביסודו עוול שנגרם מהחלטה של בני אדם. נגד רעידת האדמה בניו-זילנד אף אחד לא יפגין, משום שאנו מבינים שאלו דברים שלא בשליטתנו, זאת לעומת הפגנה נגד המצב הכלכלי שאנו משערים שהיא נגזרת של שיטה כלכלית מועדפת. העיקרון הזה יכול להוות קריטריון טוב להערכה של מאבק חברתי. אבל מה שחשוב לזכור הוא שזה שמישהו נפגע לא אומר שיש לו את הזכות להפגין. הוא יכול להתלונן או לבקש עזרה אבל לא תמיד המחאה שלו מוצדקת.
ובהקשר הזה תמיד טוב להפנות לחמישייה הקאמרית שידעו להצביע כמעט על כל אבסורד בחיים שלנו, ולהקצין אותו:
הגותו של ישעיהו ליבוביץ
במסגרת אחד הקורסים המעניינים שהיו לי באוניברסיטה כתבתי עבודה על הגותו של ישעיהו ליבוביץ. הוא ללא ספק היה אחד ההוגים המעניינים בחברה הישראלית, שמחשבתו אילצה רבים להתעמת איתה ולהתייחס אליה.
מכיוון שליבוביץ לא פרסם את משנתו בטקסט מרכזי יחיד, ניסיתי בחלקה הראשון של העבודה לעשות סדר בטיעוניו ולהסביר את ההגיון הפנימי שלהן. בחלק השני ניסיתי להסביר מדוע רבים בחברה הישראלית התעניינו ברעיונותיו (הפילוסופיים, לא הפוליטיים).
אני מצרף קישור לעבודה (Pdf), ומזמין את המעוניינים לשלוח אלי פידבקים והערות.
זו הזדמנות גם להודות לחברי ישורון שקרא את העבודה והעיר לא מעט (כל הטעויות עלי) ולבני ולחן שבביתם התחלתי לכתוב אותה.
מדוע סירוב האמנים להופיע בתיאטרון באריאל אינו צעד נכון
(גירסה ערוכה פורסמה בהארץ בתאריך 15/9/10)
על אף שמפעל ההתנחלויות אינו מוסרי ומהווה איום קיומי על המדינה, סירוב האמנים להופיע באריאל אינו צעד נכון. זאת משום שבדיון הפוליטי יש להפריד בין השאלה מה צודק (וקיומה של אריאל מעבר לגבולות 67′ אינו צודק), לבין השאלה מהם הצעדים הפוליטיים שיש לנקוט כדי להשפיע על המציאות.
האמנים מנמקים את בחירתם שלא להופיע מעבר לקו הירוק בטיעון שהדבר סותר את מצפונם. אך יש לזכור כי גם אם מצפונם אינו מאפשר להם להופיע בהתנחלויות, לא נובע מכך שהם חייבים לפצוח במהלך ציבורי המגובה בהד תקשורתי נרחב. אמן יכול לפנות למנהל התיאטרון ולבקש שיתחשבו בו ובמצבו, בדיוק כפי שגילה אלמגור סיפרה שיש שחקנים שמבקשים שלא להופיע בהצגות שמתקיימות בשבת, והתיאטרון מתחשב בהם. במילים אחרות, יש שחקנים שמצפונם האישי אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות התיאטרון, אך הם אינם כופים את מצפונם האישי על התיאטרון. דוגמה נוספת זכורה לי מתקופת שירותי הצבאי. לקראת ההתנתקות בקיץ 2006, אחד הקצינים שהכרתי פנה למפקד היחידה וביקש שלא לצאת למבצע פינוי הישובים משום שמצפונו מקשה עליו. מפקד היחידה התחשב בו והדילמה נפתרה. למותר לציין שאותו קצין יכול היה לצאת לתקשורת ולסרב בפומבי, וסביר שגם היה זוכה לגיבוי מחלקים לא מבוטלים בעם, אך הוא בחר שלא לרתום את מצפונו ככלי במאבק הפוליטי.
הפיכת המצפון לכלי שרת פוליטי היא מעשה של חוסר אחריות. האמנה החברתית, כפי שמציג אותה תומס הובס ב'לויתן', מניחה מראש את השוני באמונותיהם, העדפותיהם ומצפונם של בני אותה חברה. בני האדם מכוננים את מוסדותיה הפוליטיים של המדינה על מנת שזו תהיה הזירה בה החברה מקבלת הכרעות על גורלה. אם כל אחד יביא את מצפונו למרחב הציבורי, לא תהיה חברה אלא אנרכיה. מנגד יטענו חסידי הפוסט-מודרניסטים כי "הכול פוליטי". כל מעשה שאדם עושה מבטא הכרעה פוליטית, ועל כן אי אפשר להפריד בין מאבק שמתנהל בזירה הפוליטית (בכנסת ובממשלה) לבין חיי היום-יום (שכוללים גם הצגות תיאטרון מעבר לקו הירוק). הבעיה בעמדה כזו היא שגם אנשי ימין יכולים לפעול לפי הכלל של 'הכל פוליטי' ולהיות סלקטיביים בפעולותיהם. למשל, שוטרים שלא יהיו מוכנים לאבטח את מצעד הגאווה או עובדות סוציאליות שיסרבו לטפל בערבים. "הכל פוליטי" חל לא רק אצל השמאל אלא גם אצל הימין.
ואולי הכי חשוב: עמדת הסירוב אינה עולה בקנה אחד עם שאיפות השמאל להנהיג את המדינה, אלא לכל היותר מבטאת השלמה עם מצבו כמיעוט זעיר. השחקנים באקט הסירוב לא רק עושים מעשה פוליטי אלא גם משדרים מסר לחברה שסרבנות היא כלי לגיטימי במאבקים פוליטיים. הם רק שוכחים שמחאות סירוב מתאימות למיעוטים שולִיים בחברה, שאף אחד לא מניח שאי פעם יגיעו לשלטון ויורו על החלטה שנויה במחלוקת, שתחייב גם אנשים שלא מאמינים בה. אפשר להצדיק סרבנות משמאל בק"נ טעמים, אך מחירה הוא אובדן הלגיטימציה להנהגת המדינה על ידי השמאל הישראלי.
על שכר הבכירים
בשבוע שעבר פרסמתי (ביחד עם פיליפ, חבר מהלימודים) כתבה ב'עין השביעית' בנושא שכר הבכירים. המטרה של הכתבה הייתה לבחון כיצד התקשורת מסקרת את הנושא, והמסקנה היא שהסיקור דווקא מתנהל בצורה טובה למדי. מי שמעונין יכול לקרוא עוד בלינק הבא.
עם זאת, סוף הכתבה לא פחות חשוב בעיני: 'אי-אפשר לנתק את הדיון הכלכלי מהוויכוח הנורמטיבי-ערכי בנוגע למשכורות הגבוהות, על אודות דמותה של החברה שבה אנחנו רוצים לחיות וזהות מושאי ההערצה של הציבור. דרג מקבלי ההחלטות אינו יכול להתעלם מנושאים אלה כשהוא ניגש לטפל בשכר הבכירים. כלכלנים יכולים לכל היותר להצביע על השלכות כלכליות של מהלך או להציע לשוק מנגנונים לעבוד לפיהם (כמו מבנה התמריצים), אך בקביעות ערכיות אין להם עדיפות על הציבור הרחב.'
