אוק 282009
 

בימים אלה אני כותב עבודה על הוצאות הבטחון של ישראל, וכחלק מזה אני עורך אומדנים לגבי מספר המשרתים בצבא. בהרבה סדרות שאני מוצא בפרסומים רשמיים של הלמ"ס ושל מקומות אחרים, רואים כי החל משנות התשעים יש קבוצת אוכלוסיה שקוראים לה "יהודים ואחרים". האחרים הם, כמובן, קבוצה של מאות אלפי אנשים שעלו הנה מכוח חוק השבות (בד"כ מברית-המועצות לשעבר) שהרבנות אינה מכירה בהם כיהודים ועל כן הם מכונים "אחרים".

מדהים אותי עד כמה התרגלנו במחקר לקרוא להם "אחרים", כאילו הם אינם יהודים. מדובר באנשים ששותפים מלאים לפרויקט הציוני, והם מודרים מהגדרת היהדות רק מפני שהפקרנו את שערי הכניסה לעם היהודי בידי אנשים לא ציוניים. ועד שהמצב ישאר כך, נמשיך לקרוא להם ולכנות אותם בפרסומים רשמיים של המדינה "אחרים".

מיותר גם להזכיר שבמסורת היהודית יש משמעות מיוחדת ל"אחר". ה"אחר" הוא אלישע בן אבויה שבסיפור "ארבעה נכנסו לפרדס" מסופר עליו ש"הציץ ונפגע". הוא היה כופר ועל כן זלזלו בו כל כך עד שלא המשיכו והזכירו את שמו בגמרא אלא כינו אותו בשם "האחר". האם זה מה שמגיע למי שעזב את ביתו ומולדתו, והגיע למדינת ישראל? האם עלינו להמשיך ולקרוא למשרתים בצבא "אחרים"? נדמה לי שהתשובה ברורה.

אני חושב שאחת המטרות החשובות בימינו היא להחזיר את מפתחות הכניסה לשערי העם היהודי מידי חרדים שלא מכירים במדינה, ולהשיבם לאנשים פלורליסטים שמאמינים שזהות יהודית אינה רק דתית.

עדכון: גרסה מקוצרת פורסמה ב5/11/09 ב"הארץ"